ל ז כ ר ם
מוטקה יחזקאלי
הלל קוק
הכנס מוקדש לזכרם של שני אישים: מוטקה יחזקאלי והלל קוק. שני אישים אלה היו מנוגדים זה לזה כמעט מכל הבחינות: מוטקה היה איש התנועה הקיבוצית בעוד שהלל היה חבר תנועת החרות והארגון הצבאי הלאומי; הלל היה ליברל שנכנס לפוליטיקה ופרש ממנה ונעשה איש עסקים, בעוד שמוטקה היה סוציאליסט שהקדיש את כל חייו הבוגרים לקיבוץ. מוטקה היה ציוני כל ימיו, בעוד שהילל גרס עוד לפני קום המדינה שעל התנועה הציונית להתפרק כאשר זו תוקם. אלא שהמשותף ביניהם היה חשוב יותר: שניהם היו אוהבי אדם בכלל ואוהבי ישראל בפרט; שניהם שאפו לנורמליזציה מדינית בישראל; שניהם היו אנשים אמיצים אשר העזו להביע דעות לא אהודות בתנועותיהם; שניהם ראו בדיון נוקב ביטוי לאהדה ולהערכה, ולא לעוינות; שניהם ניסו לעורר דיון נוקב בשאלות יסוד; ושניהם, לאסוננו, נכשלו.
מוטקה יחזקאלי
מוטקה (מרדכי) יחזקאלי (13.8.1933 – 25.10.87) היה איש התנועה הקיבוצית, מחנך, הוגה דעות ופובליציסט. בנערותו הצטרף לתנועת הנוער גורדוניה, לימים התנועה המאוחדת, תחילה כחניך ולאחר מכן כמדריך. שירת בשורה ארוכה של תפקידים ציבוריים-חינוכיים, כולל מדריך קבוצות נוער, רכז מחלקת הדרכה בתנועת הנוער העובד והלומד, שליח עלייה בארצות הברית, מורה, מזכיר החטיבה החינוכית של הנוער העובד והלומד ורכז מרכז ההדרכה של התנועות הקיבוציות בסמינר אפעל.
הגדיר את עצמו כסוציאליסט ועם זאת גם כאינדיבידואליסט. אחת האמירות החביבות עליו הייתה ציטוט מפי הרבי מקוצק: "אם אני הנני אני משום שאני הנני אני, ואתה הנך אתה משום שאתה הנך אתה, הרי שאני הנני אני ואתה הנך אתה. אולם... אם אני הנני אני, משום שאתה הנך אתה, ואתה הנך אתה, משום שאני הנני אני, הרי אתה אינך אתה, ואני איני אני".
השקפתו החינוכית הושפעה מהפילוסוף האמריקאי ג'ון דיואי אשר טען כי חובתו של החינוך להיות אוטונומי וחופשי. אלא שדיואי התכוון לכך כמשנה סדורה בעוד שמוטקה ראה בכך בעיה פתוחה. כיצד ניתן למעשה החינוכי להיות אוטונומי? מה משמעות הדבר? כיצד ניתן לחנך לאורם של ערכים אבסולוטיים ועם זאת לעודד את החניכים לחשיבה עצמאית? מוטקה היה חסיד של למידה עצמית רצונית ולא מתוך כפייה ועל כן מעולם לא השתלב בבית הספר. היה ממבקריו החריפים של החינוך הקיבוצי, ויצא נגד כמה נוהגים והשקפות בקיבוץ שהיו טאבו, ואף הציע לכתוב סדרת מאמרים תחת הכותרת "בית מטבחיים לפרות קדושות".
כבר בראשית שנות השמונים הוא קרא חזור וקרוא לקיבוצים לפתוח את בתי הספר האזוריים לבנות ובני העיירות השכנות, בזמן בו רעיון זה היה בבחינת "לא יעלה על הדעת". היה בין הבודדים בתנועה הקיבוצית שיצאו נגד מלחמת לבנון הראשונה. היה הראשון שהעז לבקר את הגדרת תפקיד המטפלת בקיבוץ ב 1987. והיה הראשון שטען כי הקיבוץ צריך להפסיק להתגאות בכך שהוא מחנך את בניו לאומץ לב צבאי שהביא לידי כך שאחוז בני הקיבוצים בנופלים במלחמות היה ללא פרופורציה לאחוז הקיבוצים באוכלוסיה. הדבר החסר לנו, הוא אמר, אינו אומץ לב צבאי אלא אזרחי.
כמחנך התחבט מוטקה רבות בדילמה הבסיסית של החינוך הקיבוצי: מצד אחד שאף הקיבוץ לחנך את בניו ובנותיו לעצמאות, ברוח ערכי תנועת הנאורות; מצד שני הוא שאף לחנכם למחויבות לקיבוץ עצמו, ולהיות בעלי שורשים, ברוח תנועת הרומנטיקה. מוטקה חש כל חייו כי אכן ישנה התנגשות בין הקריאה לעצמאות לבין הדרישה להיות בעל שורשים. השאלה הייתה, מה חשוב יותר, עצמאות או שורשים? או, לחליפין, כיצד מיישבים את שתי הדרישות המנוגדות הללו מן החינוך, או כיצד מפשרים ביניהן? תשובת הקיבוץ הייתה שהשורשים הנכונים, כלומר אלה של הקיבוץ, אינם פוגעים בעצמאות הפרט. מוטקה היה אחד הראשונים והיחידים בקיבוץ שפקפק בתשובה האמורה, כי הצביע על כך שבני הקיבוץ ובנותיו גדלו להיות גם תלותיים וגם מנוכרים, כלומר חסרי שורשים.
לכל אורך פעילותו הציבורית סירב מוטקה לקבל את הדעה הרווחת כי תקווה מותנית בכך שנימנע מלהצביע על מחדלינו וביטא את הדעה ההפוכה, כי רק דיון נוקב נושא עימו תקווה.
הלל קוק
הלל קוק (ידוע גם בשם פיטר ברגסון) (24.7.1915– 18.8.2001) היה איש ציבור ישראלי, פעיל הארגון הצבאי הלאומי, חבר תנועת החירות וחבר האסיפה המכוננת.
נולד ב-24 ביולי 1915 בקרוק שבאימפריה הרוסית (כיום בליטא). היה אחיינו של הרב אברהם יצחק הכהן - הראי"ה - קוק, הרב הראשי האשכנזי בארץ ישראל, שנחשב מאבות הציונות הדתית למרות שהיה אנטי-ציוני. הילל קוק עלה לארץ ישראל עם משפחתו בגיל 10. למד בבית-ספר דתי בעפולה, בישיבת מרכז הרב בירושלים ומדעי היהדות באוניברסיטה העברית לזמן קצר בלבד כתלמיד שלא מן המניין. אביו, הרב דב הכהן קוק (אחיו של הראי"ה קוק) שהיה תלמיד חכם ואיש חסד, כיהן כרב בעפולה וניהל את מכון הארי פישל לדרישת התלמוד.
היה חבר ארגון "ההגנה", אך לאחר שנה, בשנת 1931, הצטרף לאצ"ל יחד עם פורשים נוספים. בשנת 1937 התקבל למפקדת הארגון. היה פעיל בארגונם של תאי האצ"ל בפולין אשר הכשירו צעירים לחינוך ציוני, עלייה לארץ ישראל ואימונים צבאיים. כמו כן היה מבין מארגניה של עליית אף על פי.
לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה שהה בארצות הברית בראש משלחת של האצ"ל, תחת השם הבדוי "פיטר ברגסון", והקים שם את "קבוצת ברגסון" (עם ערי ז'בוטינסקי ואחרים) כדי לעורר דעת קהל למען הקמת צבא עברי ולמען הצלת יהדות אירופה. בעקבות מסע הסברה גדול שכלל מופע (שנכתב על ידי בן הכט) שהוצג בארצות הברית בפני קהלים גדולים (העיקרי היה במדיסון סקוור גרדן, בפני כמאה אלף איש), עצומה עם כמיליון חתימות, תפילות ב-6,000 כנסיות למען גורל "אחינו" שבאירופה, ואף משלחת של 400 רבנים לבית הלבן במטרה לפגוש את רוזוולט, במה שנודע כ"מצעד הרבנים" (Rabbis' march) – החליט הקונגרס על שני בתיו ב-9 בנובמבר 1943 להגיש הצעת חוק להקים גוף ממשלתי שיעסוק בפליטים. בעקבות זאת החליט ממשל רוזוולט ב-22 בינואר 1944 להקים "מועצה לטיפול בפליטי המלחמה", גוף שהציל כ-200 אלף יהודים.
ב 2.4.1945 דרש הילל קוק מחיים וייצמן להעלות את שאלת זהותה הלאומית של ישראל בפני מועצת העם, ואיתה שאלות הנובעות ממנה, כמו שאלת מעמדה של ההסתדרות הציונית במדינה שתקום. השאלות לא הועלו. בינואר 1949 היה קוק חבר האסיפה המכוננת מטעם תנועת החרות, אך פרש ממנה עקב כך שהיא הכריזה על עצמה בצורה לא חוקית הכנסת הראשונה. דיבר על תושבי ישראל שאינם יהודים כעל בני הלאום השייכים למיעוט אתני, ובכך היה הראשון בישראל שעשה את ההבחנה בין קבוצה אתנית (או עדה, או קהילה), מזה, לבין הלאום, מזה. הוא דרש שישראל תטפל בבעיית הפליטים כבר בהתחלה, ואף הציע כי שני הצדדים ידרשו הכל כולל פיצויים. זמן קצר לאחר הכרזת המדינה הכריז על עצמו פוסט-ציוני. בכך לא התכוון לומר כי הוא אנטי-ציוני אלא כי מרגע שקמה המדינה נגמר העידן הציוני, כלומר עידן השאיפה להקים מדינה, והחל העידן הישראלי, כלומר עידן קיום המדינה. סירובה של ישראל להכיר בעצמה שלל ממנה, לדעתו של קוק, תקווה. דעתו לא זכתה לדיון עד היום.
הכנס מאורגן כולו בהתנדבות וללא תקציב. לתרומה לחץ כאן