חיוניות הדיון לתקווה
ד"ר חן יחזקאלי
בלא דיון כן, נוקב, ועם זאת לא נצחני, על שאלות יסוד שנויות מחלוקת, אין לנו תקווה. זאת משום שללא דיון שכזה אין ניתן להתקדם בטיפול בקונפליקטים, בחיזוק הדמוקרטיה, בביסוס יחס של כבוד לדת ולמסורת, ולטיפוח האחווה. לא פעם קשה לנו לראות זאת היות שאנו מבלבלים בין מחלוקת לקונפליקט.
רבים מבטאים את הדעה כי בליבו של כל קונפליקט ישנה שאלה שנויה במחלוקת. לפעמים זה אמת ולפעמים לא. אותם אנשים מבטאים גם את הדעה כי המחלוקת היא סיבת הקונפליקט, וכי הדיון והעיון המשותף בשאלות שנויות במחלוקת מלבה ומקצין את הקונפליקט סביבן. מדעות אלו עולה כי הדרך לשלום פנימי או חיצוני היא להימנע מלהעלות ולדון בשאלות שנויות במחלוקת. במקום לדון במחלוקות אומרים, "כל אחד והאמת שלו. דעתך היא אמת מבחינתך, דעתי היא האמת מבחינתי, ואין הצדקה לדרוש מאיש שיבחון את עמדותיו מחדש לאור עובדות, או לאור ביקורת, או לאור זווית הסתכלות חלופית, אלא יש להניח לכל אדם לדגול בדעותיו וחסל".
זהו רעיון מביך. הוא מוצג כביטוי לסובלנות וכבוד, אך למעשה מבטא אי-סובלנות וחוסר כבוד. זאת משום שמובלעת בו ההנחה שכל רצונו של אדם בעל דעה הוא כי יניחו לו לנפשו, ושלא אכפת לו בכלל אם הוא צודק או טועה, כלומר ששאלת האמת לא באמת מעניינת אותו: הוא רק מתעניין בלהגיד את "האמת שלו" וחסל.
האמת היא ההפך הגמור מכך: לא המחלוקת היא סיבת הקונפליקט, ולא הדיון בה מלבה ומקצין את הקונפליקט, אלא הסירוב לדון. עיון ודיון בשאלות שנויות במחלוקת הנוגעות למצבי קונפליקט היא הדרך היחידה לצמצום ממדי הקונפליקט, לחתירה אפקטיבית לפשרה סבירה, ולפעמים אפילו ליישוב הקונפליקט. וכשמדובר בקונפליקט הנוגע לציבור ובשאלות בעלות אופי ציבורי, כי אז מה שנדרש זה עיון ודיון ציבורי.
אומרים גם כי ההסלמה המתמשכת של קונפליקטים נובעת מגודל או עומק המחלוקות שבמרכזם. גם זה רעיון מביך: ראשית, כי אין מדד כלשהו למדידת גודלן או עומקן של מחלוקות; ושנית, כי במידה שיש דרך לומר על מחלוקת כלשהי שהיא יותר (או פחות) גדולה או עמוקה ממחלוקת אחרת כלשהי, כי אז ניתן לראות שמחלוקות מסוימות שהן יחסית גדולות ועמוקות אינן גורמות לכל קונפליקט, בעוד שמחלוקות קטנות ורדודות מביאות קונפליקטים אינסופיים. ושוב מתברר שלא אופי המחלוקת הוא המביא להסלמה המתמשכת, אלא סירובנו לשוחח עליה ברצינות ובפתיחות. דברים אלה נכונים במיוחד כאשר מדובר לא בסתם מחלוקות על סתם שאלות, אלא מחלוקות אודות שאלות יסוד, כמו שאלת זהותה או הגדרתה העצמית הלאומית של ישראל. אלה הטוענים כי יש להמשיך ולהתעלם משאלה זו דנים את מדינתנו לקונפליקט, לקיפאון ולחוסר תקווה. המצב הנוכחי של דרך ללא מוצא הופך את הדיון על שאלת זהותה הלאומית של ישראל, לחיוני ודחוף.
לכן נראה כי ללא דיון ועיון ציבורי בשאלות יסוד שנויות במחלוקת, אין לנו תקווה. הדיון חיוני מארבע בחינות נפרדות: קידום הטיפול במצבי קונפליקט, חיזוק הדמוקרטיה, ביסוס יחס של כבוד לדת ולמסורת, ויצירת מצע חברתי המאפשר אחווה, שלום ושיתוף פעולה.
חיוניות הדיון לביסוס יחס של כבוד לדת ולמסורת
חיוניות הדיון לחיזוק הדמוקרטיה
אחד ממקורות היניקה המרכזיים של אמנות העיון על דרך הדיון היא מסורת השקלא והטריא, או המחלוקת לשם שמים, שמוכרת לנו מן התרבות היהודית המתועדת בגמרא. במסורת זו שימש הדיון והעיון בשאלות שנויות במחלוקת אמצעי למידה ראשון במעלה, ואף מקור לתענוג הן למשתתפים והן למאזינים מן הצד.
הדיון והעיון הציבורי בשנויות במחלוקת חיוני לטיפוח יחס של כבוד לדת גם מן הסיבה שהדת זקוקה לחופש הדת, וחופש הדת אינו אפשרי ללא חופש הדיון על שאלות שנויות במחלוקת. דברים אלה חשובים במיוחד כאשר ישנם בתוך הדת זרמים שונים ואף מנוגדים, ותפקיד המדינה להגן על כולם. המדינה יכולה לקיים את תפקידה האמור רק במצב בו אינה מקדשת אף זרם, ומצב זה אפשרי רק בקיומו של דיון ציבורי על תפקיד המדינה בכל מה שנוגע לדת ולקהילה הדתית.
הדמוקרטיה עומדת על ההכרה כי כולנו נתונים לטעות, וכי האמת המושלמת אינה מונחת לה בכיסו של שום אדם. מהכרה זו נובעת ההכרה בחיוניותם של איזונים, בלמים, ומנגנוני ביקורת, חיפוש אחר חלופות, תיקון טעויות וליבון מחלוקות. המוסד המרכזי הממלא פונקציה זו הוא הדיון והעיון הציבורי בשאלות שנויות במחלוקת.
מה נדרש מן הדיון? מהו אופיו הרצוי?
מובן מאליו שלא כל דיון בשאלות שנויות במחלוקת הוא תמיד פורה. מה נדרש, אם כן, כדי שהדיון יהיה פורה? מובן כי עליו להתנהל לפי הכללים. אך מהם הכללים? שאלה זו בעצמה שנויה במחלוקת. מכאן שצריך לדון על השאלה, מהם כללי הדיון, אך לצורך כך צריך כללים לדיון. לכאורה זהו מעגל סגור ואין תקווה. אך לא: ראשית, ניתן לדון כל פעם לפי כללים שונים, על דרך הניסוי והטעייה. ושנית, נראה כי ניתן להסכים לפחות על כלל זה, כי מטרת הדיון אינה לנצח את בני-הפלוגתא שלנו, וגם לא לשכנעם בצדקתנו, וגם לא לתת לעצמנו הזדמנות ל"ביטוי אישי", ל"פריקה מן הלב" וכדומה; אלא שהמטרה היא לעיין יחדיו בשאלות שעל הפרק, ללבנן, להציע תשובות, לטעון בעדן ונגדן, לתקן טעויותינו, להציע תשובות חלופיות ולשפר את הבנותינו.
ממילא ניתן אולי להסכים גם על כך, כי יתר כלליו של הדיון, יהיו אשר יהיו, צריכים לעלות בקנה אחד עם הנאמר לעיל. למשל, שיש לדבר בקיצור, ושיש לדבר לעניין, ושיש לתת קדימות לשאלות ולהצעות לסדר היום, ושיש לדבר בכנות ולהימנע ממניפולציות ומדמגוגיה, ושיש לנהוג בכבוד זה בזה וביושב הראש, ושיש להודות בטעות, באי ידיעה ובאפשרות כי בני הפלוגתא שלנו יתרמו תרומה בעלת ערך לדיון ואולי אפילו לנו עצמנו. בפרפרזה על הילל הזקן: עיקר תורת הדיון היא, אל תנסה לנצח, ואידך זיל גמור.
חיוניות הדיון לקידום הטיפול בקונפליקטים
בספרו של גבריאל גרסיה מרקס, מאה שנים של בדידות, מסופר על אישה שסובלת ממיחושים מתמשכים, והנועצת לשם רפואתה עם רופאים מומחים בצדו השני של העולם. הללו רושמים לה כל פעם תרופה אחרת, אך שום תרופה אינה עוזרת. בשלב כלשהו של הסיפור מספר לנו הכותב פרט זה: שכאביה של אותה אישה הם בבטן התחתונה אך היא, מפאת הבושה, מתארת אותם בגובה של כעשרה סנטימטרים מעל לזה. בכך אין כדי לומר שאילו הייתה מתארת את כאביה נכונה היו הרופאים מצליחים לרפאה. דיבור אמת הוא תנאי הכרחי – לאו דווקא מספיק – לריפוי.
חיוניות הדיון לאחווה, לשלום, ולשיתוף פעולה
ישנם שני סוגים שונים ואף מנוגדים של אחווה. מן הצד האחד, יש אחווה העומדת על אחדות והומוגניות; ומן הצד השני, המנוגד, יש אחווה העומדת על ריבוי וגיוון. הראשונה דורשת אחדות בתחומים רבים, כולל בתחום הרעיוני, כלומר היא דורשת אחדות דעים. השנייה דורשת לא אחדות דעים אלא שותפות בעניין במטרות, או בבעיות. האחווה השנייה היא זו הדמוקרטית, או הליברלית, או הפלורליסטית. אחווה זו לא רק סובלנית לשוני, לגיוון, ואף לניגודים, אלא אף אוהדת אותם: ככל שאנשים יותר מנוגדים בדעותיהם, ככל שהם יותר מקבלים את עובדת היותם מנוגדים בדעותיהם, כך יותר קל להם להניח לדעותיהם להתנגש ולהתחרות אלה באלה, מבלי שהדבר יגרור התנגשות בין האנשים עצמם. לפי גישה זו, מה שמאיים על האחווה אינו ניגודי הדעות, אלא הדעה כי ניגודי דעות מאיימות על האחווה.
הדיון והעיון בשאלה שנויה במחלוקת מדגיש את שותפותם של הצדדים בו להתעניינות בשאלה אודותיה הוא נסב. ממילא מדגיש הדיון גם את שותפותם של הצדדים לרצון לקדם את המטרה או לפתור את הבעיה שהזמינה את השאלה. דברים אלה מגדילים ומחזקים את האחווה, את השלום ואת שיתוף הפעולה ביניהם. לכך דוגמאות מכל תחומי החיים: רופאים המתדיינים על מחלוקותיהם אודות שאלת הטיפול בחולה; חוקרי משטרה המתדיינים על מחלוקותיהם אודות השאלה, מי ביצע את הפשע; מדענים המתדיינים על מחלוקותיהם אודות שאלת סיבות התופעה הנחקרת; חברי הנהלה המתדיינים על מחלוקותיהם אודות הקצאת משאבי החברה; וזוגות הורים המתדיינים על מחלוקותיהם אודות שאלות הנוגעות לחינוך ילדיהם. בכל הדוגמאות הללו מחזק הדיון והעיון בשאלות שנויות במחלוקת את האחווה ואת הידידות בין השותפים לו. גם בתחום המדיני ניתן לראות לכך דוגמאות, הגם שהן מעטות, ועל כן כדאי לשאול, מדוע הן מועטות וכיצד ניתן לעשות שתהיינה רבות.
הכנס מאורגן כולו בהתנדבות וללא תקציב. לתרומה לחץ כאן