למי שייכת מדינת ישראל?

א.

יש להודות: המילה "לאומיות" כל כך טעונה במחוזותינו, שנראה כי אין תקווה לדיון רציני בלאומיות (לא במילה). הניסיון הפרטי שלי עצמי הוא כי אפילו המומחים נרתעים. אולי בגלל זה כולם ממליצים שלא להשתמש במילה. אולי מוטב באמת להשתמש בביטוי "חברה אזרחית" או, אפילו טוב יותר, במילה "אחווה". יש בה במילה זו כל שאני מתכוון אליו: רגש הזדהות בסיסי משותף, ההופך אוסף כמעט סתמי של אנשים לציבור, כזה ההופך את "אתה" ו"את" ו"אני" ו"הוא" ו"היא" ל"אנחנו", המלוכדים סביב כמיהת לב משותפת למחר טוב יותר. זהו הרגש אשר בהשראתו ובשמו באים אזרחי המדינה – כל מדינה שהיא – בדרישות כלפי המדינה כאומרים: כולנו מהווים ציבור אחד, גם אם יש בתוכנו קבוצות נבדלות, כמו שיש בכל ציבור, ואין אנו מרשים לך להפלות בינינו, ואין אנו מרשים לך להתעמר בחלקנו, גם לא – סליחה, במיוחד לא – באמתלה כי את עושה זאת בשם ולמען חלקנו האחר; זהו הרגש אשר בהשראתו ובשמו דורשים אזרחי המדינה ממנהיגיה לנהוג באחריות מדינית, לנקוט יוזמה מדינית, ולנהל דיון ציבורי פתוח, שקוף וכן, בשאלות המדיניות שעל סדר היום הלאומי; זהו הרגש אשר בהשראתו ובשמו קוראים אזרחי המדינה אלה לאלה לכבד אלה את אלה, ואת חוקי המדינה, לעזור אלה לאלה, ולתמוך אלה באלה בעת צרה; וזהו הרגש אשר בהשראתו ובשמו אומרים אזרחי המדינה אלה לאלה, גם שטעמך שונה משלי, גם שדתך ודעתך שונות מדתי ומדעתי, וגם שתרבותך, עדתך, מוצאך ומנהגיך שונים כולם משלי, גם אז אחים ואחיות אנו כולנו, ומדינה זו בה אנו חיים שייכת לכולנו, לטוב ולרע: הבה ונשתדל כולנו שיהיה זה יותר לטוב מאשר לרע.

 

בישראל יש חוסר עצום ברגש זה. בישראל יש עודף עצום בניכור ואף עוינות בין הקבוצות, העדות, הקהילות, הפלגים והזרמים השונים. רבים מבטאים ייאוש כה עמוק, שאומרים, אחווה בין הפלגים בישראל היא אוטופיה. כאילו הבדלים בתרבות, בשייכות עדתית או מגזרית, בדת או באמונה, כאילו הבדלים אלו ואחרים כמותם יש בהם משום סיבה לניכור ולעוינות. גופים רבים בישראל מנסים לשנות את המצב בין עדה אחת מסוימת לבין עדה אחרת מסוימת, אך מעטים אם בכלל שואלים על המצב ביחס לכל העדות והקבוצות בישראל: מהן הסיבות למצב האמור? האם ניתן לשנותו? כיצד? מהם התנאים הדרושים? אני יודע: מאום לא יכול להבטיח יצירתו של רגש כללי, או מודעות כללית. לכן יש לשאול  לא מה מבטיח, אלא מה מאפשר את רגש האחווה בין כל אזרחי ישראל, ואתו את המודעות להיות כולנו ציבור אחד, כאמור – ציבור של ציבורים. כיצד, אם בכלל, תיתכן לאומיות אזרחית פלורליסטית בישראל? כיצד, אם בכלל, תיתכן אחווה אזרחית פלורליסטית בישראל?

 

כיצד בונים אומה? כיצד הופכים ציבור סתמי של אנשים לציבור המודע למאחד אותו והמרגיש זיקה לאותו איחוד? מהם התנאים לאחווה בין הבריות?

 

ב.

בלא אחווה אין תקווה. לכן יש צורך דחוף לדון בשאלה: מהם תנאי המינימום לאחווה (solidarity) בין הבריות? התשובה המסורתית היא כי אחווה דורשת אחידות (homogeneity). דעה זו הכתה שורש כה עמוק בתודעתנו שהיא נהפכה לחלק מן השפה בצורת המילה "אחדות" (unity), שפירושה גם אחווה וגם אחידות בו זמנית, כביכול השתיים חד הן. הרעיון כי אחווה ואחידות אכן חד הן פירושו, ראשית, כי אחידות היא תנאי הכרחי לאחווה, ושנית, שהיא תנאי מספיק לה. הרעיון הראשון מבין שני אלה, שרק האחידים יכולים לחוש אחווה, מוביל ללאומנות קנאית, לגזענות, לשנאת הזר, למלחמת אחים, ולמעשי הזוועה האיומים ביותר שחולל האדם בהיסטוריה, ואשר היהודים היו קורבנו של הגרוע שבהם. הרעיון השני הכלול בזיהוי האחידות עם האחווה - אחידות היא תנאי מספיק לאחווה - מחזק את אותה המגמה בדיוק: בכל פעם שמורגש חסר באחווה, מסיקים קובעי המדיניות כי זהו אות לכך שאין מספיק אחידות.

 

תנועות רדיקליות למיניהן אימצו את התשובה המסורתית ורק הכניסו בה תיקון אחד: המסורת צדקה בדרישה לאחדות, הם אומרים (ובכך מתכוונים לאחידות, כמובן מאליו), רק טעתה בטיבה של האחדות הרצויה: הם רצו שכולנו נתאחד סביב הדרכים הישנות, בעוד שאנו צריכים להתאחד סביב הדרך החדשה. רעיון זה עורר התלהבות רבה אצל אנשים רבים, ועל כן התנועות הרדיקליות הביאו לידי זוועות כאלה שהמסורות הישנות אפילו לא חלמו עליהן.

 

במיוחד מתאפיינות התנועות הרדיקליות בהפלגה שהן מפליגות בדרישה לאחידות. הדרישה לאחידות יכולה, בעיקרון, להיות מינימלית או מקסימלית. למשל, ניתן להסתפק בדרישה לאחידות בהשקפה בעניינים החשובים והכלליים, או להשתייכות עדתית בלבד, ולהסתפק בכך. אך ניתן ללכת רחוק ולדרוש, בנוסף להשתייכות העדתית האמורה, גם את השתייכותם של ההורים, של הורי ההורים וכך הלאה; ווניתן לדרוש גם אחידות בהשקפה בעניינים החשובים והכלליים, גם אחידות בנטיות והעדפות בתחומים ספורים או בתחומים רבים, כולל התחום המיני, התחום הקולינרי, האמנותי, המדעי, וכך הלאה.

 

ג.

תנועה רדיקלית אחת חרגה מן הכלל הזה: תנועת הנאורות. במקום לקבל את התשובה המסורתית ורק לתקן בה פרט אחד, היא דחתה את התשובה המסורתית מכל וכל ואימצה, במקומה, את התשובה ההפוכה: בשביל אחווה אין צורך בשום אחידות. כל מה שנדרש הוא זה, שאתה ואני נהיה בני אדם. רעיון זה מוכר כרעיון אחוות האנושות, או אוניברסליזם, או קוסמופוליטיזם, או הומניזם. כידוע, הבודהיזם לקח אותו צעד אחד רחוק יותר: אחווה לא רק בין כל בני האדם, אלא בין כל היצורים החיים. היום קוראים לזה, earthlingism, מן המילה earthling, יצור החי על פני כדור הארץ.

 

האוניברסליזם – רעיון אחוות האנושות – הוא רעיון רב עוצמה. הצרה היא שבתחרות בין אוניברסליזם לבין לאומנות קנאית, השנייה כמעט תמיד מנצחת. עובדה זו מציבה אתגר בפני האוניברסליסטים: למצוא או להמציא אחווה קבוצתית מצומצמת יותר מזו של כלל האנושות, שעדיין תעלה בקנה אחד עם רעיון אחוות האנושות, על מנת שזו תהווה תחרות ללאומנות. בעיני אוניברסליסטים רבים זהו אתגר לא אפשרי: קבוצה שאינה  כוללת את כל האנושות היא בהכרח אקסקלוסיבית, והאוניברסליזם הוא אינקלוסיבי בעיקרון, כלומר, שולל כל אקסקלוסיביות. שעל כן האוניברסליסטים מוותרים על האתגר מראש. וויתור זה מבוטא בכך שהם אינם מבחינים בין לאומיות נאורה, סובלנית, ליברלית, מחד גיסא, לבין לאומנות קנאית, שובניסטית, מאידך גיסא: בעיניהם ההבדל בין אלה הוא הבדל של דרגה לכל היותר. כתוצאה הם נעשים בלתי רלוונטיים לחלוטין בזירה המדינית, וכך משאירים בפועל בידי הלאומנים הקנאים את המונופול על אותה זירה. באופן כזה מחזקים האוניברסליסטים את יריביהם ותורמים לניצחונם הגורף.

 

מהם, אם כך, תנאי המינימום לאחווה? מהי דרגת האחידות הנדרשת? שתי החלופות שסקרנו אינן עוזרות: הלאומנות, הדורשת אחידות מופלגת, והאוניברסליזם, שאינו דורש כל אחידות כלל. הראשונה הינה שקרית מובילה למשטרים אפלים ולמעשי זוועה, והשני אולי יהיה אמת מתישהו בעתיד, אם קצת מזל והרבה חינוך, אך נכון לעכשיו הוא אינו אמת. מה שחשוב יותר, השני מוביל לוויתור לראשונה ואף לחיזוקה על ידי סילוק המכשולים מדרכה.

 

ד.

הדמוקרטיה המודרנית (הליברלית-פלורליסטית-רב-תרבותית-רב-דתית) דוחה את שתי התשובות הנ"ל כמכלול. מכל אחת מהן היא מאמצת את גרעין האמת ודוחה את השאר. מן הלאומנות לוקחת הדמוקרטיה המודרנית את התובנה כי בני אדם זקוקים לאחווה אקסקלוסיבית, כזו הכוללת קבוצה מוגבלת ולא את כל המין האנושי. אך היא דוחה את הרעיון כי אחווה כזאת חייבת להיות אקסקלוסיבית עד כדי כך שתכלול רק את האנשים הדומים אלה לאלה בכל, כלומר שנדרשת אחידות. ממילא היא דוחה גם את הבדלנות ואתה את העוינות לזר, לאחר, לשונה. במקום כל אלה היא מציבה את השאלה: מהם  תנאי המינימום לאחווה? ובמיוחד: מהי האחידות הנדרשת?

 

מן האוניברסליזם מאמצת הדמוקרטיה את שאיפת הלב לאחוות האנושות, ואת הדרישה להימנע ממה שנוגד את השאיפה האמורה: אך היא דוחה את הרעיון שכל אחווה של כל קבוצה מצומצמת נוגדת בהכרח את אותה שאיפה. במקום הנחה זו היא מציבה שאלה: מה נדרש מאחווה אקסקלוסיבית על מנת שלא תתנגש עם רגש האחווה הרחב, האינקלוסיבי? ובמיוחד: מהי הפתיחות הנדרשת?

 

ה.

הינה החלפנו שתי השקפות סגורות (אמנם הלאומנות סגורה יותר: אך גם האוניברסליזם סגור, במובן זה שהוא מהווה השקפה סדורה, עם תשובה לכל שאלה), בשתי שאלות פתוחות: ראשית, מהי האחידות הנדרשת בין הבריות על מנת שתתאפשר אחווה? ושנית, מהי הפתיחות הנדרשת באחווה בקרב ציבור נתון, על מנת שאחווה זו לא תתנגש בערכים אוניברסליים, כלל אנושיים?

 

הדמוקרטיה המודרנית אינה מציעה תשובות מוגמרות לשאלות אלו, אלא תשובות חלקיות בלבד, כאלה שמזמינות השלמה תמידית ותיקון תמידי. למשל מוסכם כי האוניברסליזם צודק בדעה כי רגש של אחווה בין בני אדם שאין ביניהם דבר משותף זולת היותם בני אדם, הריהו אפשרי: שהרי עובדה שישנם אנשים החשים אותו. בכל זאת ברור כי אין בכך די. לכך מספר סיבות. ראשית, לא כולם שותפים לרגש האמור (הלוואי שיהיו: אך זה עשוי לקחת עוד זמן רב); שנית, כי אחווה זו אינה ממלאת את הצורך של אנשים רבים באחווה אקסקלוסיבית; ושלישית, כי אין אחווה זו מהווה כוח מניע מספיק חזק: שכן, אפילו האנשים השותפים לה אינם בהכרח חשים את הדחף לתרגמה למעשים.

 

ו.

כאן נכנס גורם שלא הוזכר עד כה: הציפיה מרגש האחווה שיהיה לו ערך מעשי: אין די ברגש בלבד. האחווה המעשית ביותר היא זו הידועה כ"ערבות הדדית", כמו באמירה "כל ישראל ערבים זה לזה". אלא שערבות מלאה אינה אפשרית וגם אינה רצויה: כי כפי שדרשו חכמים "כל ישראל ערבים זה לזה" הריהי התחייבות הכוללת אחריות של כל אחד גם על חטאי אחרים, ומאותה שעה נחשב עם ישראל כגוף אחד, שעשוי להיענש באופן קולקטיבי על חטאי היחיד.‏ (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ז, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג, עמוד ב'; פירוש רש"י בספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"ח) במצב זה גובר הלחץ לאחדות, כי כל מי שסוטה מן האחדות הנדרשת מסכן את כולם. זהו בדיוק הרקע לפנטיסיזם, כגון זה שבוטא במעשהו של פנחס הכוהן, וזוהי גם הסיבה לכך שהמקרא וחלקים מן המסורת כה שיבחוהו על מעשהו זה. שעל כן אין לדרוש ערבות הדדית מלאה, אלא איזושהי אחווה שהיא פחותה מכך. ממילא גם בעניין זה השאלה פתוחה: מהי האחווה הנדרשת? מהו הכוח הנדרש ממנה לשמש השראה למעשים? אילו מעשים?

 

כל השאלות הללו מקבלות משנה חשיבות בהקשר המדיני, היות ששם מעורב כוח עצום, ואתו אינטרסים עמוקים. במצב זה מתעצמות גם הסכנות שבהיעדר אחווה, מזה, וגם הסכנות שבאחווה חונקת, מוגזמת, קנאית, מזה. רוב מעשי הזוועה של הלאומנות בהיסטוריה המודרנית נעשו בידי לאומנים אשר המנגנון המדיני עמד לרשותם. אידיאולוגיות כמו הנאציזם, הסטליניזם, וכולי, נולדות ומתות מדי יום: רק כשהן משתלטות על מדינה הן נהפכות למפלצות. ממילא עולה חשיבותן של השאלות על סוג האחווה הרצויה בין אזרחי המדינה, ועל התנאים הדרושים לה. הדמוקרטיה אינה משיבה על שאלות אלו אלא מחזיקה אותן פתוחות, ומספקת פלטפורמה לדיון האינסופי בהן.

 

ז.

החיפוש אחר אחווה בין כל אזרחיה של המדינה התחיל בעקבות הרעיון כי כל אזרחיה של המדינה מהווים קולקטיב אחד, איזשהו סוג של "אנחנו". רעיון זה מיוחס לאבות המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית. רעיון זה מוכר בצירוף מילות תואר כדוגמת כ"הלאום המודרני", או "האזרחי", או "הליברלי". כיום מוצמדת לו גם מילת התואר: "פלורליסטי", או "רב-תרבותי" (או "רב-עדתי" וכולי). אויבי הלאומיות האזרחית מצביעים על כך כי המדובר ב"אנחנו" מלאכותי ופורמלי. הם צודקים. אך האם הוא מלאכותי ופורמלי גרידא? אויבי הלאומיות האזרחית אינם אומרים שכך הוא המצב, הם רק מניחים לך להבין זאת לבדך. זה לא נאה. אילו היו אומרים בכנות שאכן מדובר במלאכותיות ובפורמליות גרידא היה ניתן להעמיד אותם על טעותם. זה שהם נוקטים בטקטיקה כך שלא יהיה ניתן להעמיד אותם על טעותם, מחבל בדיון כולו. האמת היא שהלאומיות האזרחית היא מלאכותית ופורמלית, אבל לא גרידא. אלא שזה אינו מובן מאליו: כי הפיכת כל אזרחיה של מדינה מגוף פורמלי לגוף סולידארי חי ונושם, ועם זאת לא חונק – הפיכתה לחברה אזרחית, או ללאום אזרחי – זהו האתגר של הדמוקרטיה המודרנית.

 

רעיון הלאום האזרחי, הליברלי, הפלורליסטי הרב-תרבותי, אינו מישנה סדורה: הוא שאלה פתוחה, אתגר מתמשך. אחד הדוברים המרכזיים של רעיון זה הוא פרופסור טאריק מודוד, (Tariq Modood) שביטא את השכל הישר הדמוקרטי כשאמר, כי בבריטניה הרב-תרבותיות אינה מתנגשת בלאומיות, אלא חלק מרכזי ומהותי ממנה. יתרה מזו: לטענתו של מודוד, הרב-תרבותיות היא מרכיב מרכזי בלאומיות הבריטית, והיא אחד המאפיינים של אותה לאומיות אשר מעוררים גאווה כה עמוקה בליבות בניה-נתיניה. הדרך בה שוקדת בריטניה על טיפוח הרב-תרבותיות בה היא על ידי כך ששם שומרים על כל השאלות פתוחות: אמה אחידות דרושה על מנת לאפשר אחווה בין כל אזרחי המדינה? איזו אחידות, באילו עניינים? כמה אחידות היא יותר מדי? אילו מאפיינים באילו תרבויות יש לאהוד ולטפח? אילו יש לסבול? אילו אין לסבול, אפילו לא בשם הרב-תרבותיות? באילו עניינים על המדינה לעודד את העדות השונות לקיים את נבדלותן אלו מאלו? באילו עניינים על המדינה לעודדן להתערבב אלו באלו? באילו עניינים על המדינה להימנע מלהתערב? מה צריך האתוס הלאומי לנכס לעצמו מכל עדה, או דת או תרבות? למשל: ברוב ארצות המערב, חג המולד הוא חג עממי של כולם ולא רק של הנוצרים; ובבתי ספר רבים בארצות הברית, נהוג להכריז על חופשה לכולם בחנוכה, ולא רק ליהודים. וכך הלאה. קיצורו של דבר, רעיון הלאום האזרחי, הליברלי, הפלורליסטי הרב-תרבותי, אינו מישנה סדורה: הוא שאלה פתוחה, אתגר מתמשך.

 

מאפיין זה של הלאום האזרחי הוא גם המאפיין המרכזי של הדמוקרטיה בכללה. נהוג לומר כי ערכי היסוד של הדמוקרטיה הם צדק, חירות, שוויון, זכויות אדם, סובלנות, וכבוד האדם. דבר זה הוא אמת, אך הוא עלול להטעות: ערכי יסוד אלה אכן מאפיינים את הדמוקרטיה, אך אינם מייחדים אותה: רודנים רבים במהלך ההיסטוריה הצהירו על זיקה ואף על מחויבות עמוקה לערכים אלו בדיוק. המייחד את הדמוקרטיה אינו זה, שהיא דוגלת בערכים אלה, אלא זה: שהיא אינה רואה בהם, בערכים האמורים, מישנה סדורה וסוף פסוק: אלא שהיא רואה אותם כמזמינים שאלות, ואת השאלות כפתוחות, ואת הרצון לבקר ולשפר את תשובותינו להן אתגר מתמשך שאולי לעולם לא יושג במלואו.