למי שייכת מדינת ישראל?

זו לא שאלה רצינית. שהרי כולם יודעים שיש בישראל פטריוטים שאינם יהודים (הדרוזים למשל), כמו גם פטריוטים שאינם ציוניים (כל אחד מאיתנו מכיר לפחות מישהו שמכיר מישהו כזה). אז צריך לשאול אחרת. למשל: מהם המכשולים העומדים על דרכם של הלא יהודים והלא ציונים בישראל המבקשים להיות פטריוטים? מדוע מוערמים קשיים אלה? כיצד ניתן להתגבר עליהם? מהי התועלת שבמכשולים אלה? מה נזקם? לתשובה חלקית לשאלת הנזק שבניכור בני המיעוטים בישראל, ראה בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000, הלוהי ועדת אור. נזקם, לפי דו"ח זה, הוא שהם מסיתים קבוצה גדולה של אזרחים ישראלים נגד ישראל ובכך חותרים תחת התקווה של כולנו למחר טוב יותר. כיצד אם בכלל ניתן להסיר קשיים אלה? כיצד, בקצרה, תיתכן פטריוטיות ישראלית שאינה יהודית או שאינה ציונית?

 

בישראל שאלות אלו אינן נשאלות. לא ברור לי למה. אולי זה בגלל שנהוג אצלנו שהמילה "ציונות" מחליפה את המילה "פטריוטיות". כאילו שזה מובן מאליו שפטריוט פירושו ציוני וציוני פירושו פטריוט, ועל כן לשאול כיצד ניתן להיות האחד מבלי להיות האחר זה כמו לשאול כיצד ייתכן מעגל מרובע. וגם נראה לי שבישראל מוסכם בלי אומר שרק יהודי יכול להיות ציוני, ואולי גם שכל יהודי חייב להיות ציוני, ולכן גוי ציוני זה איפכא-מסתברא, ויהודי שאינו ציוני זה אדם שחי בשקר. ולכן אין מה לשאול, איך אפשר להיות ציוני אם אתה לא יהודי, וממילא לא איך אפשר להיות פטריוט ישראלי אם אתה לא יהודי. אני יודע שכל זה נשמע מטורף לגמריי. אבל נראה לי שיותר טוב לבטא בגילוי ובקול רם את הרעיונות המטורפים שלנו על מנת שנוכל לראות שהם מטורפים ואולי אפילו להשתחרר מהם, מאשר לא לבטא אותם ולהישאר מטורפים.

 

האמת שונה ממה שאומרים שני הרעיונות הללו: יש פטריוטים לא ציונים בישראל, ויש ציונים לא יהודים. אמנם כאן עולה בעיה: מה פירוש ציוני? למה אני מתכוון במילה "ציונות"? אני תמיד משתדל לא להשיב על השאלה הזאת, כי תמיד נראה לי לא הוגן שכאשר מישהו מדבר על הציונות ואומר את הדעות הרגילות אף אחד לא שואל אותו מה זה ציונות, או למה הוא מתכוון כשהוא אומר "ציונות", אבל ברגע שמישהו משמיע דעות המנוגדות לדעות הרגילות על הציונות, אז פתאום כולם נזכרים שהמושג "ציונות" מעורפל ושצריך להבהיר אותו לפני שנוכל להמשיך בדיון. אבל מה לעשות שזה המצב, אז אני אענה: אני מתכוון למה שכולם מתכוונים, שהציונות היא הרעיון שישראל היא המדינה של העם היהודי כלומר של כל היהודים בעולם, ושצריך להשלים את משימת קיבוץ הגלויות ולדאוג שכל היהודים יהיו מרוכזים כאן ושיהיה רוב יהודי גדול וכל השאר. אמנם יש המוסיפים לרעיון שישראל היא מדינתו של העם היהודי גם את התוספת, "ושל כל אזרחיה". זה אולי מרכך אתהתמונה. מה שחבל בעיניי במיוחד הוא שאף אחד אינו יודע שזו לא הייתה הפרוגרמה של הציונות המדינית של הרצל, כי הוא הציע שישראל תהיה מדינה של כל היהודים שירצו לחיות בה ושל התושבים המקומיים, ולא  שישראל צריכה להיות מדינה של כל היהודים ושצריך לחסל את הגלות.

 

אז בגלל שאצלנו מקובל שבישראל יהודי = ציוני = פטריוט (אלא אם כן הוא חי בשקר או נגוע בשנאה עצמית), אין מה לשאול על הקשרים בין שלושת אלה או בין העדרו של האחד לקיומו של האחר וכדומה. וזה אפילו יותר גרוע מכך: מי שאינו יהודי אך מצהיר על עצמו ציוני, או מי שאינו ציוני אך מצהיר על עצמו פטריוט, כאילו נותן לנו רשיון מלא לראות בו מוקיון או פרובוקטור, ובזה נגמר הדיון. התוצאה היא שהרוב נשברים ומקבלים את המשוואה הזו, ומי שאינו ציוני מקבל גם שאינו פטריוט, ובכך משמש אישוש חי למשוואה עצמה. אנשים רבים מתרגשים מאישוש זה כאילו הוא מוכיח את הטענה היסודית (בישראל מי שאינו ציוני אינו יכול להיות פטריוט). פעם אמרתי לידיד שכך דיבר: האם לא שמעת אף פעם על נבואות שמגשימות את עצמן? הוא השיב לי: מה זה אכפת לי אם נבואה מתגשמת בגלל סיבות חיצוניות או בגלל שהיא מגשימה את עצמה? העיקר שהיא מוגשמת! הוא התכוון, כמובן, שהעיקר הוא  שבישראל אינך יכול להיות פטריוט אם אינך ציוני, ושהסיבה לכך אינה חשובה. ובאמת לפעמים נראה שהחבר שלי צדק, ושבישראל אם אינך יהודי אינך יכול להיות ציוני, ואם אינך ציוני אינך יכול להיות פטריוט. במקרה הטוב אתה יכול לקבל את קיומה של מדינת ישראל בהשלמה, להיות אזרח שומר חוק ואפילו אזרח נאמן, ולגלות אכפתיות כלפי הקהילה או העדה או המגזר שאליהם אתה משתייך. אך אינך יכול להרגיש גאווה על שייכותך לקולקטיב הגדול של העם היושב בציון, ואינך יכול לדאוג לשלומו ולרצות בטובתו. ואכן ניתן לראות כי המפלגות הלא יהודיות ו/או הלא ציוניות בכנסת הן מפלגות מגזריות.

 

המשפט האחרון הוא מסוג המשפטים שברגע שאתה מתחיל לאומרו אתה כבר יודע מה צריך להיות המשפט הבא: לא רק הן – כלומר, לא רק המפלגות הלא יהודיות ו/או הלא ציוניות בכנסת הן מפלגות מגזריות – אלא גם כל השאר: כי הזיהוי בין "יהודי", "ציוני" ו"פטריוט" אינו מאפשר לאף ישראלי להיות פטריוט, גם לא ליהודי הציוני: כי אם אתה יהודי ציוני אתה תומך בדעה שישראל היא מדינת העם היהודי. ממילא אתה תומך באפליה דתית ובכפיה דתית גם אם אתה מתנגד לדברים אלה בכל ישותך. גרוע מכך: מכיוון שישראל היא מדינתו של עם שרוב בניו אינם רואים בה את מדינתם, ועל כל פנים הם אינם חיים בה, נאלץ היהודי הציוני בישראל לראות בישראל מדינה בפוטנציה - כלומר הוא אינו מכיר בה כמדינה בפועל. גם כל האחרים בישראל מנועים מלהיות פטריוטיים. היהודי הלא ציוני נגוע בשנאה עצמית, כלומר באנטישמיות, הציוני הלא יהודי הוא חנפן, והלא יהודי הלא ציוני הוא עוכר ישראל. אז מה נשאר לנו?

 

לא, איננו יכולים להשלים עם המצב הזה. לכן אנו חייבים לעמוד על זכותנו היסודית לשאול שאלות. ואולי עלינו לנסח את שאלתנו מחדש: לא כיצד תיתכן פטריוטיות ישראלית שאינה יהודית או שאינה ציונית, אלא כיצד תיתכן פטריוטיות ישראלית, נקודה?