למי שייכת מדינת ישראל?

חברים העירו לי ששני התחומים שהשאלה הזו מתייחסת אליהם הינם כה נרחבים, שמוטב שלא לערבבם. אלא שאני רוצה דווקא להדגיש את המשותף להם: שאלת זהותה או הגדרתה העצמית של ישראל עולה בצורה החדה ביותר בשני תחונים אלו. אולי זה משום שהדברים המוטלים על כף המאזניים בשני תחומים אלה הם היקרים והחשובים ביותר. באשר לחוקי האזרחות: כל זכויות האזרח תלויות בשאלה, האם אתה אכן אזרח או לא. ובאשר לחוקי הקרקע: מעט דברים כה נחשבים אצלנו כמו הבעלות על הקרקע והזכות לעשות עמה כרצונך. ממילא אלו הם גם שני התחומים בהם הדרישה לשוויון, מזה, והדרישה הנגדית להעדפה, מזה, הן החזקות ביותר. בשני התחומים נדרש שוויון על ידי עקרון השוויון בפני החוק שהוא עקרון יסוד בדמוקרטיה. ועם זאת, בשניהם נדרשת העדפה של יהודים, מכוח הגדרתה של ישראל מדינתו של העם היהודי. אלו הן שתי דרישות מנוגדות. לכל הפחות נדרש דיון בעניינן.

 

דרכה של ישראל עד היום להתמודד עם הבעיה הייתה לקבוע חוקים שוויוניים המשאירים מרחב גדול של שיקול דעת לרשויות לנהוג באי שוויון כהבנתן. כך מיושבת לכאורה ההתנגשות בין הדרישה לשוויון לבין הדרישה להעדפה: החוק הוא שוויוני, ובעלי שיקול הדעת אינם כן. או שהיו מחוקקים חוק שוויוני ואז מגיעים להסדרים לא שוויוניים לעקיפת החוק, ואז מחוקקים חוק המתיר את ההסדרים כדי שלא תהיה עבירה על החוק. זהו סידור המונע כל תקווה לכך שישראל תהיה מדינת חוק, או שניתן יהיה להאבק בה באפקטיביות למען שוויון.

 

האם צריך לתקן את חוק השבות? למשל, יוסף אגסי מציע כי ישראל תהיה מחויבת לתת מקלט לכל מי שנרדף על רקע יהדותו. בכך נפתרות במכה שתי בעיות: ראשית, חוק השבות אינו מבטיח אזרחות, ובכך משחרר את שאלת ההתאזרחות מן הדרישה לקיים העדפה דתית. ושנית, הוא אינו מותנה בכך שהאדם שהוא מתייחס אליו אכן יהיה יהודי, ובכך משחרר את המדינה מן הדרישה לדון בשאלה מיהו יהודי, כלומר מן הדרישה להתערב בענייני דת. ניתן כמובן להציע גם הצעות חלפיות, כמובן.

 

כמו כן: האם יש לצמצם את סמכותו של שר הפנים? (כיום, בקשת אזרחות של לא יהודי שאינו בן או בת של אזרחי המדינה נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים. רוב שרי הפנים עד עתה קיימו מדיניות גלויה של סירוב לבקשת אזרחות מסוג זה מתוך מטרה לשמור על רוב יהודי בישראל.) האם ישיבתה של הקרן הקיימת לישראל – שהיא גוף פרטי שאינו כפוף לשום משרד ממשלתי בעל אינטרס מוצהר וגלוי – בהנהלת רשות מקרקעי ישראל הינה דבר תקין? האם יש להשאיר בידי הרשות את שיקול הדעת הנמצא בידיה כיום בכל הנוגע למכירת קרקעות, החכרתן, ושינוי יעודן? האם יש להשאיר את שיקול הדעת שבידי המדינה באשר למתי יש להפקיע קרקע, ממי, לאילו מתרות ותחת אילו נהלים? מה אומר החוק על זכותה של הרשות למכור וקרקעות, להחכירן ולשנות את יעודן – ועל זכותה של המדינה להפקיען – באזורים שהמדינה עצמה אינה מכירה בהם כשייכים לה (היינו, שמעולם לא סופחו, ושהחוק הישראלי מעולם לא הוחל עליהם)? מהי חובת המדינה, לפי החוק ולפי פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק, כלפי עקורי אקרית וברעם? מהי התקפות החוקית של טענתו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ושחזרה עליה שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר, כי "זכותה של המדינה שלא לקיים הבטחה שלטונית אם הנסיבות מחייבות זאת", ואם ישנה "סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה" וכי על כן, במצבים כאלה, "אין לכפות על המדינה קיום ההבטחה השלטונית" (מתוך הוויקיפדיה, עקורי אקרית וברעם)? מה ההשפעה של דברים מעין אלה על שלטון החוק בישראל בכלל? מה ההשפעה על המורל הציבורי ועל הלכידות החברתית של העובדה שהמדינה עד היום לא רק שאינה מקיימת את הבטחתה לעקורים, אלא אף אינה מקיימת איתם משא ומתן ציבורי פתוח סביב השאלה כיצד לפצותם?

 

בשביל שתהיה לנו תקווה עלינו לקיים דיון נוקב בכל השאלות הללו.