למי שייכת מדינת ישראל?

 ספטמבר 2013

למי שייכת מדינת ישראל? / דובי הלמן*

 

* הכותב הוא חבר קבוץ יטבתה, מזכיר התנועה הקיבוצית לשעבר, וראש צוות קרקעות במכון לאסטרטגיה ציונית בהווה.

 

לאחרונה קיבלתי הזמנה להשתתף בכנס שהנושא שלו הוא גם הכותרת לרשימה זו (כנס סתיו שלישי לזכרו של מוטקה יחזקאלי).

 

הרהורים על התשובה לשאלת הכנס, הביאו אותי לעיין  שוב במגילת ההכרזה על הקמת  מדינת ישראל.

בהעדר חוקה למדינה, משמשת עד היום המגילה מסמך משפטי יסודי. כך למשל במשפט קעדן, הסתמכו בית הדין הגבוה לצדק ושופטיו על הפרוש שנתנו לכתוב בהכרזה.

 

קריאה קפדנית של המגילה מגלה בה הן לקונות של הגדרות חסרות ולא פחות מכך סתירות מהותיות. השאלה האם נסתר מעיני מנסחי המגילה עתיד הקשר בין אזרחי המדינה היהודים לבין אזרחי המדינה שאינם יהודים, או שהם השאירו במכוון ערפל בסוגיות אלו – תישאר שאלה ללא מענה.

 

המגילה חוזרת בשורה של משפטי מפתח על כך שהמדינה העומדת לקום היא מדינתו של העם היהודי. כבר אז וודאי שהיום הגדרת העם היהודי היא הגדרה שנויה במחלוקת (ראה מאמריו של א.ב. יהושע בנדון), ברם המגילה מסתמכת על כך שהעם היהודי קיים מקדמת דנא (התיישבות שבטי ישראל בארץ ישראל) וכי היה קיים מלפני הקמת המדינה שהרי היא הוקמה עבורו. מדינת ישראל אינה המקום בו יקום העם היהודי, אלא היא קמה עבורו. במקום אחר במגילה יש קריאה לכל העם היהודי, הממשיך להתקיים  בכל תפוצות העולם, להתייצב לימין הישוב בארץ ישראל. מכל אלה עולה כי הריבון נשוא המגילה הוא העם היהודי שהמדינה באה לממש את זכויותיו הטבעיות וההיסטוריות.

 

בפרק הדן בשוויון הזכויות לאזרחי מדינת ישראל כתוב כי המדינה תקיים שוויון זכויות גמור מלא לכל אזרחיה, שוויון זכויות חברתי ומדיני. (על הפרק הזה במגילה מסתמך פסק דין של הבג"צ בתביעת קעדן) כתוב שוויון זכויות מדיני וקשה שלא לפרש אותו כשוויון לאומי. יוצא כי המגילה מדברת לא על לאום אחד (יהודי) אלא לפחות על שני לאומים (יהודי וערבי) שמתקיים ביניהם שוויון מלא וגמור. נכון הוא שרשימת הזכויות המוזכרת כמו  חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, מגדירות יותר זכויות לאוטונומיה שאינה מדינית מאשר זכויות מדיניות לאומיות, אבל ההגדרות הן רופפות ביותר ומאפשרות פירושים שונים ומשונים.

 

עוד יותר בעייתית היא העדרה של  כל הגדרה טריטוריאלית.

 

מדינה עומדת על רגליה כאשר יש טריטוריה מוגדרת תחתיהן. במגילה אין שום הגדרה או אזכור על מה עומדת מדינת ישראל, מלבד האזכור של החלטת עצרת האומות המאוחדות המדברת על הזכות של העם היהודי להקים את מדינתו בארץ ישראל בלי שהמגילה מזכירה באיזה תחום של ארץ ישראל.

 

הגדרת המדינה כשייכת לעם היהודי כולו, מסתכלת על תהליך התקבצותו של העם במולדתו כתהליך שאין לו מגבלה של זמן. במילים אחרות המדינה תהיה תמיד שייכת לעם היהודי כולו ולא רק ליהודים שהשכילו לעלות אליה ולהתיישב בה. אם נוסיף עכשיו את המימד הטריטוריאלי, הרי שהאדמה עליה עומדת המדינה שייכת לעם היהודי כולו, ולמדינת ישראל יש במקרה המרחיק לכת ביותר מעמד של נאמן העם היהודי, שתפקידה הוא להחזיק ולשמר עבורו את הקרקע, האדמה עליה עומדת המדינה. לא במקרה מתאימה הגדרה זו להגדרת הבעלות של הקק"ל על אדמותיה.

 

מדינת ישראל כנאמן אינה רשאית למסור את הקרקע הלאומית, לאחרים, מלבד לבעליה. לאחר שתיושבנה המחלוקות בדבר הבעלות של המדינה על קרקעות בתחומה, תישאר הליבה של קרקעות אלה שבהיותן שייכות לעם היהודי, הוא הוא הריבון שלהן.

 

סוגיות אלה שעולות מתוך הסתירות בנוסח מגילת הכרזת המדינה, ניתן ליישב רק בדרך של חקיקת יסוד. אם וכל עוד יש סיבות שלא להשלים את חקיקת היסוד (דת ומדינה למשל) תישאר הגדרת הבעלות על קרקעות ישראל מעורפלת אבל לא בלתי מובנת.

 

כאשר מדובר בזכויות טבעיות והיסטוריות, ראוי לזכור כלל אוניברסאלי נוסף. הבעלות המשמעותית ביותר על אדמות היא בעלותם של אלה המתמידים לשבת עליהן ולחיות מהן. גם אם ניתן לסלק בעלים אלה בכוח הזרוע וכבוש אדמות, תעמוד תמיד זכות המתיישבים בלא שהזמן יוכל לכרסם בה.

 

איך מיישבים את הסתירה שבין זכות טבעית כמו זכותם של כל בני האדם לעצמאות מדינית משלהם הווה אומר למדינה משלהם, הווה אומר אדמה משלהם, עם זכותם של מתיישבים, בני בניהם ובני בני בניהם שחיו ברציפות על אותה אדמת מריבה.

 

יש כאן מקום לקביעת התניה. זכותם של היהודים למדינה משלהם העומדת על אדמה שלהם מותנית ברצונם או כישרונם ליישב אותה לדורות. כאשר קיים רצון זה, יש תוקף מוסרי לתביעת וייתור מצד אלה שאחזו באדמה קודם. אלא שאם לא קיים רצון זה ויכולת זו של היהודים, כל דונם שהם מחזיקים וכל שעה שהם מחזיקים בו, היא גרימת עוול שלא יכופר כלפי צאצאיהם של מתיישבים המבקשים לחזור אל אדמותיהם.

 

 

לא המגילה, לא הכרזות ממשלתיות, לא אחזקה בכוח בשטחים, לא הכרה בינ"ל, לא יוכלו לתת ליהודים ריבונות וחרות מדינית. המפתח הוא כישרונם ההתיישבותי של היהודים שפירושו לשבת על כל פיסת אדמה אפשרית להם ולחיות ממנה ממש, ולדורי דורות. מדינת ישראל שייכת לאלה המאמינים בה ומוכנים לקבל על עצמם את עולם של החיים בה.